החלטה בתיק ע"א 3998/12 - ה'

1.        לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק-דין עד להכרעה בערעור, אשר הגישו המבקשים, על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט א' קיסרי), מיום 26.3.2012, בת"א 409-08.

רקע עובדתי

2.        בחודש מאי 2001, התקשרה חברת "פארס ובניו בע"מ" (להלן: החברה או חברת פארס), אשר בעליה הינו המבקש 1 בהליך זה, בהסכם עם המשיבה, שעניינו הקמתה של חברה משותפת, לשם הפעלת תחנת דלק בכפר ינוח (להלן: ההסכם).

3.        ביום 2.1.2008, הגישה המשיבה 1 (להלן: המשיבה) תביעה לבית המשפט המחוזי, בה נטען, בין היתר, כי עובר לחתימת ההסכם, התקיימו בין הצדדים קשרים עסקיים, במסגרתם נותרה החברה חייבת למשיבה סכום של 890,535 ש"ח (להלן: חוב העבר). לטענת המשיבה, היא הסכימה לראות בחוב זה כהלוואה, שבעבורה נמסר לה שטר חוב, אשר נחתם על-ידי המבקש 1 ביום 7.10.2001, בערבותם של המבקשים 2 ו-3. בתביעתה, עתרה המשיבה למספר סעדים שונים, וביניהם, חיובם של המבקשים לשלם לה את חוב העבר, שבגינו נערך שטר החוב.

4.        המבקשים מצידם, הכחישו את חתימותיהם על המסמך, אשר לטענתם, נחזה להיות העתק צילומי של שטר חוב, כאשר שטר החוב המקורי לא הוצג מעולם בפני בית המשפט. לטענת המבקש 1, הוא לא חייב סכום כסף כלשהו למשיבה, ולפיכך הוא לא נדרש מעולם לחתום על שטר חוב. בנוסף, טען המבקש 1, כי אינו זוכר שהוא התבקש לחתום על שטר חוב כלשהו לטובת המשיבה. לטענת המבקש 2, אין הוא זוכר שאי פעם נדרש לחתום על שטר החוב, ומכל מקום, הוא מכחיש את חתימתו עליו. המבקש 3, הכחיש, אף הוא, מכל וכל, את חתימתו על שטר החוב, וטען כי ראה את המסמך בפעם הראשונה רק כאשר קיבל את העתקו של כתב התביעה.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

5.        ביום 26.3.2012, ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, אשר קיבל את תביעתה של המשיבה, בכל הנוגע לתביעת חוב העבר, וחייב את המבקשים, יחד ולחוד, לשלם למשיבה סכום של 890,535 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 7.10.2001 ועד לתשלום בפועל.

           בפסק דינו, קבע בית המשפט המחוזי, שלנוכח העובדה ששטר החוב המקורי אינו בנמצא, נמנע מן המשיבה להסתמך על עילה שטרית בתביעתה. יחד עם זאת, קיבל בית המשפט את טענתה של המשיבה, כי העתקו של שטר החוב שהוגש, ישמש לה כראיה לקיומו של החוב, והיא תוכל לתבוע מהמבקשים את הסכום המצוין בשטר החוב, כתביעה על-פי עסקת היסוד.

           קביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה עלה בידי המשיבה להוכיח את דבר קיומו של החוב כלפיה, נתמכה במספר נימוקים. ראשית, בית המשפט נסמך בפסק דינו על תצהירו של ג'ק כהן, שפעל מטעם המשיבה בייזום תחנת הדלק. מר כהן העיד על הנסיבות שבהן נחתם שטר החוב וכן על העובדה שהוא אבד. עוד העיד מר כהן, כי לשם מסירת שטר החוב לביצוע בהליכי ההוצאה לפועל, שכרה המשיבה את שירותיו של עו"ד י' עאמר, אשר טען כי החזיר את שטר החוב לאדם בשם גיא סאסי, שטען מצידו כי השטר אבד. בית המשפט המחוזי עמד על כך, כי ההעתק הצילומי של שטר החוב, נושא את חתימתו של מר סאסי, המאשר שקיבל אותו ביום 19.5.2005.

           שנית, בית המשפט אף תמך את מסקנתו בעדותו של מר סאסי בבית המשפט, אשר אישר, כי בעת הרלוונטית, הוא נסע למשרדו של עו"ד עאמר, במסגרת עבודתו אצל המשיבה, וחתם על ההעתק הצילומי של שטר החוב, שבו נאמר כי הוא קיבל לידיו את שטר החוב המקורי. נקבע, כי אף בחקירתו הנגדית עמד מר סאסי על גרסתו זו ואישר, כי ידע ששטר החוב נמצא במעטפה שנמסרה לו. בית המשפט המחוזי קבע, כי גרסתו של מר סאסי, ביחס לנסיבות קבלת שטר החוב מעו"ד עאמר, נתמכת אף בעדותו של עו"ד עאמר עצמו, אשר העיד כי "השטר הוחזר לגיא סאסי ביום 19.5.05, העתק החתימה והחתימה על השטר נמצאים בידי".

             שלישית, בית המשפט המחוזי קבע, כי מצא בחומר הראיות תמיכה מספקת לטענות המשיבה, וזאת כפי שעולה מחוות דעתו של המומחה, רו"ח בילו, אשר ניתח את רישומי הנהלת החשבונות של המשיבה. רו"ח בילו הגיע למסקנה, כי הרישומים משקפים, במידה מספקת, את העובדה שחברת פארס היתה חייבת למשיבה סכום של 890,535 ש"ח, בגין אספקת דלק, וזאת עובר לחודש אוקטובר 2001. בית המשפט המחוזי קבע, כי מסקנתו של המומחה מתיישבת עם ההנחה, לפיה שטר החוב נחתם בידי המבקשים "כחלק מהתחשבנות כוללת שנעשתה בעת ההיא בין התובעת [המשיבה] לבין חברת פארס". עוד הוסיף וקבע בית המשפט, בהקשר זה, כי מצא תימוכין לסכום הנקוב בשטר החוב, בתצהירו של מר מרדכי כהן, אשר היה מנהל תפעולי אצל המשיבה בתקופה הרלוונטית, ושבתצהירו נמצא פירוט אודות מרכיביו של הסכום המדובר (890,535 ש"ח).

             לעומת זאת, קבע בית המשפט המחוזי, לאחר שסקר את גרסאותיהם של המבקשים, כי גרסתם "איננה מקובלת עלי ואני סבור שהיא איננה משקפת את מצב הדברים לאשורו". בהקשר זה נקבע, כי נוכח העובדה, אשר הוכחה, שבין המשיבה לבין חברת פארס היו קשרים עסקיים לפני שנת 2001, ואף לאחר מכן, "המסקנה שהעתק של שטר החוב (ת/15) משקף התחייבות של פארס [המבקש 1] לשלם סכום כסף לתובעת [המשיבה], אינה יכולה להישלל מיניה וביה". בית המשפט הוסיף וקבע, כי בחירתם של המבקשים לדבוק בגרסה, לפיה הם אינם זוכרים אם חתמו על המסמך, אין בה כדי לעמוד בנטל הראיה המוטל עליהם. בית המשפט המחוזי לא התעלם מהעובדה, כי בתצהיריהם הכחישו המבקשים 2 ו-3 את חתימתם על שטר החוב, ועמדו על גרסה זו גם בחקירתם הנגדית, ואולם, בית המשפט התייחס לחתימות נוספות במסמכים שונים שהוגשו לפניו "שגם לעין בלתי מקצועית ובלתי מיומנת הן נחזות להיות דומות זו לזו ולחתימתו על שטר החוב". לפיכך, קבע בית המשפט, כי בנסיבות אלה, המשיבה עמדה בנטל להוכיח כי שטר החוב משקף התחייבות שנתן המבקש 1, בערבותם של המבקשים       2 ו-3, לשלם לה את הסכום הנקוב בו.

           לאור הדברים האלה, קבע בית המשפט המחוזי, כי המבקשים ישלמו למשיבה סכום של 890,535 ש"ח, כאמור לעיל.

הערעור והבקשה לעיכוב ביצוע

6.        המבקשים הגישו ערעור לבית-משפט זה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי (ע"א 3998/12), ובמקביל הוגשה בקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין, לבית המשפט המחוזי.

7.        ביום 18.4.2013, קבע בית המשפט המחוזי, כי יש להיענות לבקשת המבקשים לעיכוב ביצועו של פסק הדין, באופן חלקי, "בתנאי שהסכום המגיע מן המבקשים יופקד במלואו בידיו הנאמנות של צד שלישי". בהחלטתו, קבע בית המשפט המחוזי, כי נוכח העובדה, שמתנהל נגד המשיבה הליך הוצאה לפועל (בתיק הוצל"פ 26-03946-11-4), עלה בידי המבקשים להוכיח, שאם לא יעוכב ביצועו של פסק הדין, ישולם סכום פסק הדין לצד שלישי, והמבקשים לא יוכלו לשוב ולהיפרע מן המשיבה, ככל שיתקבל ערעורם.

           בית המשפט עמד על כך, כי הצהרתה של המשיבה, לפיה היא חברה סולבנטית העומדת בכל חיוביה הכספיים, אינה מתיישבת עם העובדה שמתנהל נגדה הליך הוצאה לפועל, שבגדרו עליה לשלם סכום של כ-3 מיליון ש"ח. אשר על כן, קבע בית המשפט המחוזי כי יש מקום לעכב את ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור, אך זאת בהתקיים התנאי, כאמור לעיל.

8.        ביום 8.5.2013, הוגשה בקשה נוספת לעיכוב ביצועו של פסק דינו של בית המשפט המחוזי, המונחת לפניי, במסגרתה, עותרים המבקשים לעכב אף את הליכי כינוס הנכסים המתנהלים נגדם, בתיק הוצל"פ 01-41632-12-0.

           לטענת המבקשים, ממועד מתן פסק הדין של בית המשפט המחוזי ביום 26.3.2012 ועד לחודש ינואר 2013, לא נקטה המשיבה נגדם בהליכי גבייה משמעותיים. זאת, ככל הנראה, בשל קיומו של צו עיקול, אשר ניתן על-ידי לשכת ההוצאה לפועל בהרצליה, ולפיו עוקלו כל נכסי המשיבה המוחזקים אצל המבקשים, עד לכיסוי יתרת חובה של המשיבה, בסכום של 2,771,879 ש"ח. לטענת המבקשים, במהלך חודש פברואר 2013, חודשו הליכי ההוצאה לפועל של פסק הדין, כאשר המשיבה פתחה נגדם במהלך של כינוס נכסים.